מערכת הפועל הערבי – כללים להטיית בניינים וזמנים

 
תחביר הפועל הערבי – סיכום כללי הגזרות בבניינים השונים
ראשי פרקים:
גזרת השלמים (עבר, עתיד, ציווי, בינוני פועל, בינוני פעול, שם פעולה
הפועל הסביל בעבר ובעתיד, תופעות בבניין השמיני).
גזרת הכפולים
גזרת פ"ו וגזרת פ"י
גזרת ע"ו וגזרת ע"י
גזרת לו"י
גזרת בעלי ההמזה
עתיד מקוצר (עתיד מג'זום)
עתיד מנצוב
הבעת המקור הנטוי

 

גזרת השלמים
1. העבר ניטה על בסיס שם הבניין היות ושם הבניין נקבע לפי גוף שלישי בעבר.
2. העתיד נוצר ע"י הקדמת אותיות איתן לשם הבנין.
כאשר שם הבניין מתחיל עם האות אליף, אז היא נשמטת. לשם בניית צורת העתיד
אנו זקוקים לשני נתונים: ניקוד אותיות איתן וניקודה של עי"ן הפועל.
בבניינים 2, 3, 4  תנוקדנה אותיות איתן בדמה. ביתר הבניינים תנוקדנה בפתחא.
בבניינים 5,6 תנוקד עי"ן הפועל בפתחא. ביתר הבניינים תנוקד בכסרא.
האותיות שבין אותיות איתן לבין עי"ן הפועל תנוקדנה כפי שנוקדו בצורת העבר (האמור .
לעיל אינו מתייחס לניקוד הבניין הראשון).
3. הציווי נבנה מן העתיד המג'זום ע"י השמטת אותיות איתן. כאשר לאחר השמטת אותיות איתן
נוצרים גופים שמתחילים עם ניקוד סוכון (שווא), תבוא אליף תחילית כאות עזר.
ניקוד האליף של הציווי: האליף של הציווי אמורה להיות מנוקדת בכסרא, וכך אכן קורה
מלבד הבניין הרביעי (ניקוד פתחא) והבניין הראשון (כאשר עי"ן הפועל מנוקדת בדמה,
אז גם אליף הציווי מנוקדת בדמה).
4. בינוני פועל ובינוני פעול (הבינוניים):
    את הבינוני אנו יוצרים מצורת העתיד – במקום אותיות איתן תבוא האות "מים" שמנוקדת בדמה.
עי"ן הפועל מנוקדת בכסרא בבינוני הפועל, ומוקדת בפתחא בבינוני הפעול.
בבניין הראשון קיים משקל שונה לבינוני הפועל ולבינוני הפעול: "פאעל" לעומת "מפעול", בהתאמה.
הבינוני הפועל/הפעול הוא שם ולכן מקבל ניקוד סופי דמה או תנווין דמה.
5. שם הפעולה– "מצדר" – לכל פעולה יש שם פעולה.
בכל הבניינים יש צורה קבועה לשם הפעולה מלבד הבניין הראשון שיש לו מספר משקלים.
ה"מצדר" בערבית יכול לציין את שם הפעולה (כתיבה) או מקור נטוי (לכתוב).
כאשר ה"מצדר" יבוא כמקור נטוי, הוא יהיה תצמיד מיודע.

*  האות אליף של כל הבניינים בעבר, בציווי ובשם הפעולה, מלבד בניין רביעי, מקבלת וצלה
כשהמילה מופיעה באמצע משפט.
*  אות דגושה נוצרת מ-2 אותיות דגושות, כאשר ראשונה נוקדה בשווא והשנייה בתנועה.

הפועל הסביל בעבר
את הפועל הסביל בעבר אנו בונים מהעבר הפעיל ע"י השינויים הבאים:
עי"ן הפועל מקבלת כסרא וכל האותיות שלפניה המנוקדות בתנועה (חוץ מסוכון) מקבלות דמה.

הפועל הסביל בעתיד
את הפועל הסביל בעתיד אנו בונים מהעתיד הפעיל ע"י השינויים הבאים:
עי"ן הפועל מקבלת פתחא וואותיות איתן תנוקדנה ע"י דמה.

פעלים מיוחדים בבניין השמיני
בבניין השמיני יחולו שינויים במספר שורשים:
1. כאשר פ"א הפועל היא האות "זאי", תשתנה ה"תא" של הבניין ל"דאל".
2. כאשר פ"א הפועל היא האות "צאד" או "צ'אד", תשתנה ה-"תא" של הבניין ל"טא".
3. כאשר פ"א הפועל היא האות "תא", "ת'א", "טא", "ט'א", "דאל" או "ד'אל", נטמעת
ה"תא" של הבניין בפ"א הפועל ובמקומה יבוא דגש על פ"א הפועל.

גזרת הכפולים
לגזרת הכפולים שייכים הפעלים אשר עי"ן הפועל ולמ"ד הפועל שלהם הן אותיות זהות.
בגזרת הכפולים פועל הכלל הבא: עי"ן הפועל מאבדת את התנועה שלה ומתלכדת
עם למ"ד הפועל, כאשר למ"ד הפועל מקבלת דגש ותנועתה נשארת כפי שהייתה.
ההתלכדות הזאת תיווצר אם מתקיימים שלושה תנאים:
1. עי"ן הפועל ולמ"ד הפועל צריכות להיות אותיות רצופות (וכמובן זהות).
2. עי"ן הפועל צריכה להיות ללא שדה.
3. למ"ד הפועל צריכה להיות ללא סוכון (חייבת לקבל תנועה).

אם לא מתקיים אחד משלושת התנאים הללו, הנטייה תהיה על דרך השלמים.
את גזרת הכפולים נוהגים לסמן ע"י 2 אותיות שורש בלבד.
הציווי בגזרת הכפולים נבנה מעתיד מג'זום ע"י השמטת אותיות אית"ן.

* כאשר קיים מצב של התלכדות אבל האות שלפני עי"ן הפועל מנוקדת בסוכון,
נוצר מצב של מפגש שני שוואים רצופים: הסוכון שלפני עי"ן הפועל והסוכון
של האות הדגושה. לכן הפתרון יהיה החלפת הסוכון של האות שלפני
עי"ן הפועל בתנועה של עי"ן הפועל.

* בגזרת הכפולים, הסוכון לעיתים הוא חבוי, ולכן יכולה להופיע לפני אות נחה.

גזרת פ"ו וגזרת פ"י (גזרות פו"י)
לגזרות אלה שייכים הפעלים אשר פ"א הפועל של השורש שלהם היא האות
"וואו" או "יא". לפני שנתייחס לכלל של גזרת פו"י, נציג שני בניינים בגזרה
זו כתופעה מיוחדת:
1. הבניין הראשון – בבניין זה נשמטת האות "וואו" בעתיד, בציווי ובחלק מהמצדרים.
2. הבניין השמיני –  בגזרה פו"י בבניין השמיני האות "וואו" נשמטת לאורך כל ההטייה
ובמקומה תופיע שדה על האות "תא" של הבניין.

הבניין השביעי והבניין התשיעי אינם קיימים בגזרות פו"י.
הכללים ביתר הבניינים בגזרות פו"י:
1. כאשר לפני "וואו" שוואית ישנה אות שניקודה פתחא, ה"וואו" השוואית מתקיימת.
2. כאשר לפני "וואו" שוואית ישנה אות שניקודה דמה, ה"וואו" הופכת לאות נחה בהתאם
לניקוד של האות שלפניה..
3  כאשר לפני "וואו" שוואית ישנה אות שניקודה פתחא, , ה"וואו" הופכת לאות נחה בהתאם
לניקוד של האות שלפניה.
*  יש לשים לב כי בבניין הראשון בהטיית העבר הסביל והעתיד הסביל, ה"וואו" חוזרת.

גזרת ע"ו וגזרת ע"י (גזרות עו"י)
לגזרות אלה שייכים הפעלים אשר עי"ן הפועל שלהם היא האות "וואו" או "יא".
נטייתם של מחצית מהבניינים בגזרה זו (2, 3, 5, 6, 9) היא על דרך השלמים.
הכלל הבסיסי של גזרת עו"י פועל בבניינים 1,4,7,8,10 ובהן עי"ן הפועל מאבדת את תנועתה
והופכת לאות נחה המתאימה לניקוד של האות שלפניה.
בגזרה זו קיימים מספר דגשים חשובים:
1. כאשר האות שלפני עי"ן הפועל מנוקדת בסוכון, התנועה של עי"ן הפועל מועברת במקום הסוכון.
2. כאשר למ"ד הפועל מנוקדת בסוכון, עי"ן הפועל נשמטת על פי הכלל: אות נחה לא תבוא לפני סוכון.
3. בציווי בגזרת עו"י בבניין רביעי, האות "אליף" חוזרת לציווי, משום שאם נשמיטה לפי החוקים, אז
יווצר מצב דומה לציווי של גזרת פו"י. בבניין רביעי האות "אליף" קיימת כל הזמן.

בגזרת עו"י בבניין הראשון קיימים שלושה משקלים השונים זה מזה בניקודה של עי"ן הפועל בעתיד:
נכנה אותם: משקל דמה, משקל פתחא ומשקל כסרא. ניקודה של פ"א הפועל בעבר יהיה לפי הכלל הבא:
כאשר נשמטת בנטייה עי"ן הפועל, הניקוד של פ"א הפועל בבניין הראשון במשקל דמה יהיה דמה.
בשני המשקלים האחרים, יהיה ניקודה של פ"א הפועל כסרא בזמן עבר.

גזרת לו"י
לגזרת לו"י שייכים הפעלים אשר למ"ד הפועל שלהם היא "וואו" או "יא", ואנו מטים
את גזרת ל"ו על דרך גזרת ל"י בכל הבניינים מלבד הבניין הראשון.

בגזרה זו, הדיפתונג-َيْמתקייםאך הדיפתונג -ِيْאינו מתקיים וצריך לשנותו כמו ביתר המקרים
ולהופכו  ל:  -ِي

כאשר האות "יא" בתנועה קצרה (כלומר, ללא אם קריאה אחריה), אז התנועה הקצרה נשמטת

והאות "יא" הופכת לאם קריאה המתאימה לתנועה שלפניה, אך במצב של -ِيَאין שינוי.

כאשר האות "יא" בתנועה ארוכה כגון يِي או  يُو או يَا אזי,
1. אם התנועה הנחה שאחריה היא "יא" או "וואו", אז ה"יא" השורשית נשמטת יחד
עם תנועתה הקצרה, ואם הקריאה שלה משמשת עתה את תנועת עי"ן הפועל.
2. אם אחרי ה"יא" יש אליף נחה, אז ה"יא" השורשית מתקיימת ללא שינוי.

גזרת בעלי ההמזה
לגזרת בעלי ההמזה שייכים הפעלים אשר אחת מאותיות השורש שלהם היא המזה.
בדרך כלל, הנטייה של בעלי ההזמה היא על דרך השלמים, אבל כתיבת ההמזה כפופה לשינויים:
ההמזה יכולה להיכתב על "אליף" נחה, על "וואו", על "יא" עם המזה או כשהיא נפרדת.
האות שעליה נכתבת ההמזה נקראת "כרסי אלהמזה".

כללי כתיבת ההמזה:
1. ההמזה בראש מילה נכתבת תמיד עם "אליף".
2. ההמזה בסוף מילה נכתבת רק בהתאם לתנועה הקצרה הקודמת לה (של האות שלפניה).
ההמזה בסוף מילה נכתבת ללא הכיסא שלה, כאשר האות שלפניה מנוקדת בתנועה
ארוכה או מנוקדת בסוכון.
3. ההמזה באמצע מילה מושפעת משתי תנועות: מן התנועה שלה ומן התנועה של האות
שלפניה. האות ה"עדיפה" משתיהן לפי כלל "פיגורה" היא זו הקובעת את כיסא ההמזה.
כל תנועה עדיפה על סוכון.
4. אם אחרי "אליף" נחה באה "אליף" שורשית עם ניקוד פתחא, ההמזה תיכתב בנפרד כאות בודדת.
5. אם נוצר רצף אותיות של "אליף" המזה פתחא ו"אליף" נחה אחריה, נכתוב במקומן "אליף ממדודה".
6. בפועל  أخذ  בבניין שמיני, ה"אליף" נשמטת ויש דגש על האות "תא" של הבניין.

העתיד המקוצר (עתיד מג'זום)
1. העתיד המקוצר קיים בכל הבניינים בערבית.
2. העתיד המקוצר שונה מן העתיד הרגיל רק בסיומת שלו.
בעתיד הרגיל חמישה גופים מסתיימים בלמ"ד בפועל שמנוקדת ע"י דמה,
וחמשת הגופים האחרים מסתיימים באותן נון.
בעתיד המקוצר, בגופים שמסתיימים בלמ"ד הפועל, למ"ד הפועל תקבל סוכון
במקום דמה, ואילו החמשת הגופים האחרים שמסתיימים באות נון., הרי שהאות
נון נשמטת מלבד בגופים נוכחות ונסתרות.
3. העתיד המקוצר כשהוא מופיע לאחר המילה "לם" משמש לשלילה בעבר.
אחרי המילה "לא" במובן של אל (שלילה), יבוא העתיד המקוצר במשמעות
של ציווי בשלילה.
אחרי מילית היחס "ל" במובן של "הבה ו…", יבוא עתיד מקוצר במשמעות
של ציווי או זירוז בגוף ראשון או נסתר.

עתיד מנצוב – בניין ראשון
בעתיד המנצוב הגופים שמסתיימים בלמ"ד הפועל מקבלים פתחא במקום דמה והגופים שמסתיימים באות "נון",
ה"נון" נשמטת מלבד הגופים נוכחות ונסתרות. העתיד המנצוב קיים בכל הבניינים, והשימוש בו מתבצע

ברב רובם של המקרים בפסוקית הטפל במשפט.
השימוש בעתיד מנצוב הוא לאחר מילים מסוימות כגון:أن ,ألا,  لئلا,  لكيلا,  حتى ,  لن  , ل…

הבעת המקור הנטוי
את המקור הנטוי בערבית אנו מביעים בשתי צורות:
1. על ידי מצדר מיודע (מכיוון שהוא נסמך).
2. ע"י أن+ עתיד מנצוב או ע"י , ل+עתיד מנצוב.
ההבדל בין שני המקרים :
أن+ עתיד מנצוב יבוא כאשר המקור הנטוי בא בתפקיד של מושא ישיר.
ل+עתיד מנצוב יבוא כאשר המקור הנטוי בא בתפקיד של תיאור תכלית.

123
970x90